אוצר השקה
ערבוב מים כשרים ומים פסולים בדרך שהמים הכשרים יכשירו את המים הפסולים. ערבוב המים יכול להעשות בתנאי שבמקוה יש לפחות 40 סאה מים כשרים, בזמן העירבוב. בדרך זו 'משיקים' מקוה כשר (=אוצר ההשקה ) למקוה נוסף הצמוד לו בדרכים שיפורטו להלן וע"י כך המקוה הכשרה מכשירה גם את המקוה הצמודה לה. מכאן, בפועל מי גשם או מי מעין 'מכשירים' את מי מערכת המים העירונית גם אם בסופו של דבר כמותם רבה לאין שיעור מכמות המים הטהורים הראשונים.
דרך 'השקת ' המקוואות נעשה ע"י נקב בקיר המחבר את שתי המקוואות. קוטר נקב ההשקה צריך להיות לפחות כ 'שפורפרת הנוד' (5-6 ס"מ) נטו. נקב ההשקה צריך להיות בגובה 1.20 מ', כדי שאם תהיה זחילה היא תהיה מגובה שלמעלה מ- 40 סאה. על האוצר להיות אטום מכל נזילה.
על נקב ההשקה להיות מחומרים שאינם מקבלים טומאה ועל כן לא יכול להיות מצנור מתכת או זכוכית. לכל אוצר יש לחבר מקוה אחד בלבד , זאת מחשש שנזילת מים למקוה ריק תפסול את המקוה השני. כאשר מתערבבים מי האוצר עם המים הרגילים שבמקוה פעמים רבות , נוצר בעצם מצב בו רק מיעוט המים אם בכלל הם מי גשמים.
לדעת רוב הראשונים מי התערובת ישארו כשרים לעולם , גם אם לא יוותרו בהם מי גשמים כלל. יחד עם זאת על מנת להמנע ככל שניתן ממצב זה , יש הבונים אוצרות גדולים במיוחד ואחרים בונים שני אוצרות השקה אחד מעל לשני, כך שתמיד האוצר התחתון יכשיר את שאר המים.
לפי שיטת חב"ד נבנה ה'אוצר' לא בסמיכות למקוה אלא מתחתיו.
בדרך זו טמפרטורת מי האוצר, הנמצאים שקועים בקרקע נמוכה יותר ממי המקוה הנמצאים למעלה ( וגם מחוממים) וכך לעולם נשארת כמות מי הגשם גדולה.
יתרון: מאפשר חיסכון במי גשמים ושימוש בכמות קטנה יחסית.
חיסרון: אוצר השקה שנוזל יפסל ויחשב זוחל ויחד איתו יפסול את המקוה הצמוד לו.

כיום נוהגים לשלב בין 'אוצר הזריעה" ל'אוצר ההשקה" באותו מקוה. כלומר, מים שאובים באים דרך 'אוצר הזריעה' ויחד עם זאת אוצר זה משיק למקוה

אוצר זריעה
דרך נוספת להכשרת מים הנו 'אוצר זריעה'.
לפי הכלל הראשוני שאומר כי: מים פסולים המתערבבים עם מים כשרים, נחשבים כאילו הם 'נזרעים' בתוכם , נהיים חלק מהם ומיטהרים.
"אוצר זריעה" – הנו בריכה בת 40 סאה מי גשמים הבאים מצינורות הגג אשר לתוכה "ממשיכים" מים "שאובים" מרשת המים העירונית, לאחר שהתמלאו 40 הסאה של מי הגשמים .כלומר באוצר זה קודם מתערבבים המים באוצר ורק אחר כך מועברים למקוה.
באוצר זריעה אין צורך לשמר כלל את 40 הסאה של מי הגשמים הראשוניים ,כיון שהמים השאובים אשר התערבבו איתם נטהרו.
יתרון: אם האוצר נוזל – אין הוא פוסל את המקוה, כיון שהחיבור בין שניהם אינו כל הזמן אלא רק בזמן הכשרת המים. המים באוצר תמיד נקיים, כיון שמתחלפים בכל פעם שממלאים מים.
חיסרון: בשעת המילוי המקוה חייב להיות יבש לחלוטין. 3 לוגין ( = 1 ליטר) מים שאובין שימצאו בו – יפסלו אותו.
כיום נוהגים לשלב בין 'אוצר הזריעה" ל'אוצר ההשקה" באותו מקוה. כלומר, מים שאובים באים דרך 'אוצר הזריעה' ויחד עם זאת אוצר זה משיק למקוה.

מושגים נוספים:

מי גשמים – מים שנאגרו לצורך טבילה באוצר או בבור הטבילה ללא כלי או ידי אדם.
ארבעים סאה – זוהי כמות מים מינימלית הכרחית הדרושה לטבילה ונאמדת ב-1000 ליטר מים לפחות.
אוצר – זהו בית קיבול לאגירת מי גשמים המשמשים דרכו להכשרת המקווה.
זחילה – נזילת מים מתוך המקווה או האוצר דרך הקירות או דרך הריצפה.
שוקת הולכה – זוהי דרך של שטח קרקע באורך של 35-30 ס"מ העשויה מעפר או בטון רזה העשוי לבלוע מים ודרכה עוברים מים שאבים לאוצר או למקווה.
שפופרת הנוד – שיעור נקב חור ההשקה הוא בקוטר 6-5 ס"מ ואשר מחברת ומכשירה את מי המקווה (מים שאובים לא כשרים) עם המים שבאוצר ההשקה (שהם מים כשרים)
כלי – כל כלי שיש בו בית קיבול נמצא שראוי לקבל טומאה ומים שעברו דרכו ברצון הבעלים פסולים לצרכי המקווה.
פשוטי כלי מתכת – כלי מתכת למרות שאין להם בית קיבול בכל זאת הם מקבלים טומאה ואין להעביר דרכם את המים ישירות למקווה אלא אך ורק באמצעות שוקת הולכה.